בסטקר פועל בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט המופשט שלו, מאפשר לצורות ארכיטקטוניות להופיע ולהסתלק דרך שכבות של צבע שקוף ומחווה אקספרסיבית. הקומפוזיציה מזכירה את נופי העיר האטמוספריים של אמנים כמו לסר אורי, שם האור הופך לנושא האמיתי של הציור. עם זאת, החזון של בסטקר הוא ללא ספק שלו, נטוע באופי הייחודי ובזוהר של ירושלים.

העיר נראית תלויה בין מציאות לזיכרון. רחובות ומבנים מוצעים במקום מוגדרים, ומזמינים את הצופים לחוות את ירושלים לא דרך פרטיה הפיזיים אלא דרך מצב הרוח והתהודה הרגשית שלה. פלטת הזהב החמה מעוררת את האבן המפורסמת של העיר המוארת באור המשתנה של שחר או בין ערביים, ויוצרת תחושה של התבוננות שקטה ויופי נצחי.

במקום לתאר מיקום מסוים, האמן לוכד את תחושת ההליכה בירושלים כשהאור מרכך את קצוותיה והופך צורות מוכרות למשהו כמעט טרנסצנדנטי. הציור הופך למדיטציה על היחס בין מקום, זיכרון ותפיסה, וחושף עיר שהיא בעת ובעונה אחת עתיקה, חיה ואישית מאוד.

עשירה באווירה וברגש עדין, יצירה זו משקפת את יכולתו של בסטקר להפוך נוף עירוני לביטוי פיוטי של חוויה. ירושלים לא רק נראית; הוא מורגש, זכור ומואר מבפנים.