הקומפוזיציה נשלטת על ידי צורות אנכיות זוהרות שיורדות מלמעלה כמו עמודי אור. מעברים מדורגים אלה מעוררים אסוציאציות מרובות בו-זמנית: מי הים הנקרעים, פירים של תאורה שמימית והנוכחות הבלתי נראית של האלוהי. האווירה של הציור היא ערכית ומהורהרת, מושכת את הצופה אל חלל שבו המציאות הפיזית מפנה את מקומה לחוויה רוחנית.

למטה, אוסף של דמויות מגיח מהחושך. צורותיהם אינן ברורות בכוונה, ומדגישות את זהותם הקולקטיבית ולא מאפיינים אינדיבידואליים. יחד הם עומדים כעדים לרגע טרנספורמטיבי בהיסטוריה - עם שזה עתה השתחרר, מאוחד באמונה, ונע להביע את תודתו באמצעות השיר. הניגוד בין הקהילה המוצלת לאור הזוהר שמעל מחזק את תחושת ההתגלות וההתרוממות הרוחנית.

בסטקר פועל בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט המופשט שלו, משתמש במחווה, במרקם ובאווירה כדי להעביר רגש ולא פרטים סיפוריים. התנועה האנכית לאורך הקומפוזיציה יוצרת מקצב ויזואלי שמזכיר קולות העולים בתפילה ובשבח. נראה שהאור זורם כלפי מטה גם כשהדמויות נמשכות כלפי מעלה, ויוצרים חילופי דברים דינמיים בין שמים וארץ.

שירת הים, עשירה בסמליות ובתהודה רוחנית, משקפת את אחד מרגעי האמונה הבסיסיים של היהדות. באמצעות הפשטה זוהרת וצורה אקספרסיבית, באסטקר מזמין את הצופים לחוות את השיר המקראי לא רק כטקסט עתיק, אלא כביטוי נצחי של הכרת תודה, גאולה והמפגש האנושי עם האלוהי.