מעובד בגוונים חמים של זהב, אוקר, אבן, לבנדר וצבעי אדמה רכים, הקומפוזיציה מתגלה כזיכרון עתיק העולה מחומות ירושלים עצמה. צורות אדריכליות מופיעות ומתמוססות בתוך המשטח המרקם, מה שמרמז על סמטאות, חצרות, קשתות וחזיתות אבן. דמויות אנושיות מאכלסות בשקט את הסצנה, נוכחותן שזורה במרקם העיר במקום לעמוד בנפרד ממנה.

הציור משקף את ירושלים כסימפוניה חיה. כל פינה בעיר טומנת בחובה שכבות של צליל: ניגוני התפילה העולים מבתי הכנסת, קולות הילדים המשחקים ברחובות צרים, שיחות השכנים, צעדי צליינים וזיכרונות הלחשיים של אינספור דורות שהלכו באותם שבילים. סאנצ'ז מתרגם את הצלילים הללו למקצבים ויזואליים, ויוצר קומפוזיציה שמרגישה גם דוממת וגם חיה.

ההפשטה הרכה מאפשרת לצופה לחוות את ירושלים כנוף רגשי. צורות צצות בעדינות מפני השטח לפני שהם מתמוססים שוב, בדומה לזיכרונות או קולות רחוקים שנישאים על הרוח. משחק הגומלין הזה בין נוכחות להיעדרות משקף את היכולת הייחודית של העיר לחבר בין עבר והווה, מציאות ארצית וכמיהה רוחנית.

הפלטה החמה מזכירה אבן ירושלמית המוארת באור הזהוב של שחר ושקיעה. אולם מעבר ליופי הפיזי שלה, העיר שימשה זה מכבר כסמל של כמיהה, אמונה ושיבה. סאנצ'ז לוכדת את הממד העמוק יותר הזה, ומציגה את ירושלים לא רק כמקום אלא כחוויה רוחנית מתמשכת.

בליבה, צלילי ירושלים מזמינה את הצופים להאזין ככל שהם נראים. מהציור עולה כי לא ניתן להכיל את מהות ירושלים במלואה בצורה פיזית. הוא חי בתפילות, בתקוות, בסיפורים ובקולות שממשיכים למלא את העיר, ויוצרים מקהלה נצחית שמהדהדת הרבה מעבר לחומותיה.