באופן היסטורי, האלכימיה התייחסה לשאיפה להפיכת מתכות בסיסיות לזהב. אולם מעבר לשאיפותיה החומריות, האלכימיה הפכה לסמל של טרנספורמציה פנימית - התהליך שבו חוויה רגילה מתעדנת לחוכמה, תובנה וצמיחה רוחנית. הציור של כהן זאדה מאמץ את ההבנה הרחבה יותר של האלכימיה, מוצא פלא לא בחומרים אקזוטיים אלא בחפצים הצנועים שמקיפים אותנו.

ההרכב מרוסן בכוונה. כיסא הנדנדה נושא אסוציאציות של זיכרון, נוחות, משפחה וחלוף הזמן. האבנים, שנאספו יחד על הקרקע, נראות בלתי ראויות לציון במבט ראשון. אולם באמצעות התבוננות קשובה של האמן, כל חפץ מקבל נוכחות העולה על תפקידו המעשי. מעודדים את הצופה להאט את הקצב ולפגוש את העולם בתשומת לב מחודשת.

טרנספורמציה זו באמצעות תפיסה נמצאת בלב הפילוסופיה האמנותית של כהן זאדה. על ידי הצבת משמעויות מוקדמות והתמקדות במציאות החומרית של הדברים, האמן מגלה את היופי החבוי בתוך הרגיל. האבנים הופכות ליותר מאבנים; הכיסא הופך ליותר מרהיט. יחד הם יוצרים דיאלוג שקט בין קביעות ושינוי, משקל ותנועה, שקט וזיכרון.

אלכימיה בסופו של דבר מציעה שהטרנספורמציה אינה תמיד דרמטית. לפעמים זה מתרחש דרך הסתכלות זהירה, השתקפות סבלנית ונכונות לזהות את היוצא דופן בתוך היומיום. במובן זה, הציור עצמו הופך לפעולה של אלכימיה, ההופך חפצים רגילים לכלי משמעות והתבוננות.