היא שמחה, בלתי צפויה, שובבה, מתריסה, אנרגטית, מלאת הומור וחופשייה מתכתיבים ומציפיות מוקדמות. ויגודסקי אינה כותבת באף אחד מן הסגנונות המקובלים של השירה העברית לדורותיה — לא בזעם הפוליטי, לא בדחיסות האינטלקטואלית, לא ברגש הדתי ולא בעיצוב המחושב — אלא בסגנון שבנתה לעצמה, סגנון שאפשר לכנותו חומרי, ואולי אף: בר־עיצוב.

עבורה, המילים הן חומר, והיא חושבת עליהן כפי שצייר, פסל, אמן מיצב או אמן וידאו חושבים על חומרי יצירתם: כדבר שכדי ליצור ממנו אמנות יש לערבב, למרוח, לשפוך, להשליך, למתוח, ללוש, לחתוך, להמיס, לסחוט, לצלם, לתעד, להקפיץ, להרקיד, לעורר, לערום, לבנות ממנו מגדל, לקבור באדמה ולראות כיצד הוא מגיב למוזיקה, לאור, לחושך, לחשמל ולאש — עד שנוצר השיר.

אלי הירש — עורך ומבקר ספרות