שטוף באדומים, כחולים, זהבים ולבנים זוהרים, הציור מונפש על ידי זרמים אנכיים של צבע שיורדים מלמעלה ובו זמנית מושכים את העין כלפי מעלה. משחק הגומלין הזה יוצר תחושה של תנועה בין שמים וארץ, מה שמרמז הן על כמיהה אנושית והן על הארה רוחנית. הדמויות נראות מאוחדות במטרה, עולות יחד לעבר מקור אור שמתעלה מעל העולם החומרי.

בסטקר הופך את החנוכייה ליותר מאשר חפץ פולחני. זה הופך למגדלור של תקווה, זיכרון וזהות קולקטיבית. הדמויות מסביב יוצאות משכבות צבע כמייצגות של דורות המחוברים באמונה, מסורת ומסע רוחני משותף.

האנכיות של הציור יוצרת תחושה של עלייה לרגל או תהלוכה מקודשת, בעוד שמרכזו הזוהר משמש כמוקד של התבוננות והשראה. הצופה מוזמן להצטרף לתנועה של הקומפוזיציה, חווה לא רק את היופי הוויזואלי של היצירה אלא גם את התהודה הרגשית והרוחנית שלה.

העלייה אל המנורה, עשירה בסמליות ואווירה, משקפת את החקירה המתמשכת של בסטקר ברוחניות ובזיכרון הקולקטיבי היהודי. העבודה חוגגת את הרצון האנושי המתמשך לחפש משמעות, חיבור ואור, והופכת סמל מוכר לביטוי אוניברסלי של תקווה והתעלות.