במקום להציג עיבוד אדריכלי מילולי, באסטקר מפרש את השער באמצעות השפה האקספרסיוניסטית המופשטת הייחודית שלו. הקומפוזיציה בנויה מפסיפס של צורות שכבות, טקסטורות וצבעים המהדהדים את עבודת האבן העתיקה של העיר עצמה. בלוקים של גווני אדמה חמים, זהב, קרמים וכחולים עמומים מרמזים על משטחי הבלייה של חומות ירושלים, הנושאים בתוכם את עקבותיהם של דורות אינספור.

בבסיס הקומפוזיציה מתגלה הקשת של שער יפו כנקודת מוקד, המזמינה את הצופה אל העיר שמעבר לו. דמויות קטנות מתאספות סביב הכניסה, נוכחותן מעוררת את הזרימה המתמדת של האנושות שעברה בשער הזה לאורך ההיסטוריה. למרות שהם צנועים בקנה מידה, הם מזכירים לנו שסיפורה של ירושלים הוא בסופו של דבר סיפור של אנשים, מסעות ומפגשים.

עבודה עם שכבות של צבע, מחוות ומרקם, באסטקר הופך אבן וארכיטקטורה לזיכרון חי. חומת העיר הופכת ליותר ממבנה פיזי; הוא הופך למאגר של היסטוריה, תרבות, אמונה ומסורת. הציור מאזן קביעות ותנועה, ומשקף את היכולת הייחודית של ירושלים להישאר נטוע בעבר תוך המשך השראה לדורות חדשים.

שער יפו עשיר באווירה ובסמליות, מזמין את הצופים לחוות את השער לא רק ככניסה לעיר, אלא כסף בין היסטוריה להווה, בין הארצי לרוחני. באמצעות צבע, מרקם וצורה אקספרסיבית, באסטקר חוגג את אחד מציוני הדרך האהובים ביותר בירושלים ואת אינספור הסיפורים שחלפו מתחת לקשתה.