הקומפוזיציה בנויה מפסיפס של צורות שכבות המצביעות על מבני האבן העתיקים של העיר, הרחובות הצרים והשכונות המחוברות זו לזו. לבנדר רך, כחולים זוהרים, לבנים עדינים וגוני אדמה עדינים מתמזגים וחופפים, ויוצרים נוף עירוני שנראה כאילו בוקע בהדרגה מהבד. ההשפעה היא חלומית, מעוררת את חוויית ההליכה בירושלים כאשר האור המשתנה משנה את פניה לאורך היום.

בסטקר פועל בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט המופשט שלו, מאזן בין מבנה וספונטניות. צורות גיאומטריות מספקות תחושה של ארכיטקטורה ומקום, בעוד מחוות נוזליות ושכבות שקופות יוצרות תנועה ואווירה. דמויות מופיעות לאורך הקצה התחתון של הקומפוזיציה, ומזכירות לצופים שירושלים היא לא רק עיר של אבן והיסטוריה, אלא גם קהילה חיה שעוצבה על ידי האנשים המאכלסים אותה.

הציור משקף את יכולתה הייחודית של ירושלים להתקיים בו זמנית בתחומי ההיסטוריה, הזיכרון והדמיון הרוחני. העיר נראית מוחשית וחמקמקה כאחד, עתיקה ועכשווית, מוכרת ומסתורית. באמצעות הפלטה העדינה והבנייה המרובדת שלה, העבודה מזמינה את הצופים לחוות את ירושלים כמקום של השתקפות, גילוי והשראה מתמשכת.

ירושלים, עשירה באווירה וביופי שקט, מבטאת את הקשר העמוק של האמן לעיר ואת משמעותה הנצחית. במקום לתאר נוף מסוים, באסטקר מעורר את התחושה של ירושלים עצמה - עיר שבה היסטוריה, אמונה וחיי היום-יום משתלבים זה בזה ללא הרף.