באמצעות שכבות של צבע, מרקם ויצירת סימנים קצביים, נראה שהאבנים מתעוררות לחיים. הם מדברים ללא מילים, כאילו ספגו דורות של תפילות, תקוות וגעגועים ועכשיו מהדהדים אותם בחזרה לאלה שעומדים לפניהם. הקיר עצמו מתמוסס לשטיח זוהר של זיכרון ומסירות, הופך פחות למבנה אדריכלי ויותר למאגר חי של אמונה, געגועים וזיכרון.

למטה מתאספות דמויות המציעות מתפללים, עולי רגל ומחפשים שהגיעו לכותל לאורך מאות שנים. עם זאת הצופה הוא גם צופה וגם משתתף. העמידה מול הציור משקפת את חווית העמידה מול הכותל עצמו - נשאבת לתוך התבוננות, הרהור ודיאלוג אינטימי עם הדורות שעמדו שם קודם לכן.

גוונים עשירים, מחוות אקספרסיביות ומשטחים דינמיים יוצרים יצירה אנרגטית ומהורהרת כאחד. במקום לתאר את הכותל כנקודת ציון פיזית, באסטקר מעורר את המהות הרוחנית שלו, ומזמין את הצופים להביא את הזיכרונות, הרגשות והתפילות שלהם לחוויה. התוצאה היא ציור שלא רק רואים, אלא מרגישים.