שדה מתנשא של חומים חמים, אוקרות וגוני אדמה מבולבלים שולט על הבד, ומעורר קירות אבן עתיקים שנשחקו חלקים על ידי זמן, זיכרון ודורות של תפילה. פני השטח נראים שכבות ומרקם, נושאים עקבות של נוכחות אנושית תוך שהוא נשאר מונומנטלי ומתמשך. הפורמט האנכי של הציור מחזק את תחושת הרמה, מושך את מבטו של הצופה כלפי מעלה ומציע את השאיפה הנצחית של התפילה עצמה.

בבסיס הקומפוזיציה, מקבץ קטן של דמויות יוצא מהמרחב שמסביב. הטפסים שלהם מפושטים ואנונימיים, ומאפשרים להם לייצג את כל מי שעומד בתפילה ומחפש נחמה, הדרכה, הכרת תודה או חיבור. הניגוד בין קנה המידה של הדמויות למרחב העצום של הקומפוזיציה מדגיש את הענווה המלווה פעמים רבות הרהור רוחני.

בסטקר הופך את האדריכלות והאווירה לחוויה רגשית, תוך עבודה בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט המופשט שלו. הציור אינו עוסק בתיאור מקום מסוים; במקום זאת, היא מעוררת את התחושה של עמידה מול משהו עתיק, מתמשך וגדול מעצמו. משחק הגומלין העדין של צבע, מרקם ומחווה מעיד על תפילות שהצטברו על פני דורות, ונשארות בתוך המרקם של החלל.

התפילה עשירה באווירה ובעוצמה רוחנית שקטה, מזמינה את הצופים לרגע של התבוננות ושקט. באמצעות פשטות, קנה מידה ואיפוק אקספרסיבי, בסטקר לוכד את מהות התפילה כמעשה של ענווה, השתקפות וחיבור בין האדם לאלוהי.