צורות אנכיות מתנשאות שולטות בקומפוזיציה, ויוצרות רושם של קירות עצומים של מים העולים משני צידיו של שביל קדוש. המבנים המונומנטליים הללו ממסגרים את ההתכנסות למטה, ומדגישים את היקף הנס ואת הפגיעות של מי שחוו אותו. הים נראה תלוי ברגע מעבר לזמן הרגיל, מוחזק על ידי כוח גדול מהטבע עצמו.

לאורך החלק התחתון של הבד, דמויות מתאספות בקהילה תוססת של עדים. צורותיהם, המוצגות באמצעות מכחול אקספרסיבי וצבע שכבות, מרמזות על עם המאוחד על ידי חוויה משותפת של גאולה. נדמה שחלקם מתקדמים, בעוד שאחרים נראים נעצרים ביראת כבוד, כאילו סופגים את המציאות של מה שהתרחש זה עתה. יחד הם הופכים להתגלמות החזותית של השיר המקראי עצמו.

בסטקר פועל בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט המופשט שלו, לא מתמקד בשחזור היסטורי אלא בחוויה רוחנית. המעברים האנכיים הנמרצים יוצרים תחושה של התרוממות רוח והתעלות, בעוד שמשחקי האור והתנועה מרמזים על קולות העולים לשמיים בחג ההודיה. הציור מאזן את הדרמה הפיזית של המעבר עם התגובה הרגשית והרוחנית שבאה בעקבותיו.

שירת הים, עשירה באווירה ובכוח סמלי, משקפת את הנושאים המתמשכים של אמונה, שחרור והשגחה אלוהית. באמצעות צורה אקספרסיבית והפשטה זוהרת, באסטקר מזמין את הצופים להיכנס לנרטיב התנ"כי ולחוות את הרגע הנצחי שבו עם שזה עתה נגאל הפך פחד לאמונה והכרת תודה לשירה.