הביטוי המקראי שממנו לוקח הציור את כותרתו מופנה אל פרעה ברגע שבו הגאווה מונעת ממנו להכיר במציאות גדולה ממנו. בכל המסורת היהודית, פרעה הופך לסמל מתמשך של יהירות, התנגדות ואשליית כוח מוחלט.

בפירושו של כהן זאדה, הכתר משמש כסמל של סמכות ושאפתנות אנושית, אך הוא אינו עונד ואינו מונח על כס המלכות. במקום זאת, הוא מופיע בתוך סידור שקט של חפצים: כיסא פשוט, בד עטוף ואוסף אבנים. העקירה הזו מעניקה לכתר תחושה של פגיעות, מה שמרמז שהכוח הארצי הוא זמני ותלוי בהקשר.

האבנים מציגות נוכחות מסוג אחר. כבדים, שקטים ומתמשכים, הם מציעים קביעות, זיכרון ומשקל המציאות עצמה. מול הכתר, הם מזכירים לצופה שמה שנראה חזק עשוי להיות חולף, בעוד שמה שנראה פשוט או צנוע עשוי בסופו של דבר להחזיק מעמד.

הבד הכהה עטוף על זרוע הכיסא מוסיף אלמנט של הסתרה ורכות. הוא קוטע חלקית את צורת הכיסא ויוצר מצב רוח של התבוננות פנימית. כמו בחלק גדול מעבודותיו של כהן זאדה, המשמעות נוצרת באמצעות תשומת לב רבה לחפצים רגילים וליחסים ביניהם.

עם זאת, התרוממו את עצמך הופך בסופו של דבר למדיטציה על ענווה. מהציור עולה כי משמעות אמיתית אינה מצויה בכתרים או בגילויי סמכות, אלא בהכרה במקומו של האדם בתוך סדר גדול יותר. באמצעות הסמליות השקטה שלה, היצירה הופכת סידור פשוט של חפצים לשיקוף נצחי על גאווה, פרספקטיבה ומודעות רוחנית.