לאורך עבודתה, כהן זאדה מרבה להשתמש בכיסא הריק כסמל של נוכחות דרך היעדרות. במקום לרמז על אובדן לבדו, הכיסא הופך לכלי זיכרון, הנושא את חייהם הבלתי נראים של מי שכבשו אותו פעם. כאן, כיסא הנדנדה מעגן בשקט את הקומפוזיציה, ומזמין את הצופים לדמיין את האדם שסיפורו ממשיך להתעכב בתוך האובייקטים המוכרים הללו.

כיסא הילד הקטן המונח על הכיסא הגדול יוצר דיאלוג מרגש בין דורות. הוא מדבר על הורים וילדים, על העברת אמונה, ערכים ואהבה מחיים אחד לאחר. החפצים האישיים המסודרים בקפידה המקיפים את הכיסאות מעמיקים את תחושת ההמשכיות הזו, מרמזים על חיים שממשיכים להדהד דרך החפצים שהם משאירים אחריהם.

הבגדים והטקסטיל העטופים על הכיסאות הופכים לעדים אילמים לחיים שחיו בעבר סביבם. לבגדים יש את היכולת הייחודית לשמר את הזיכרון, לשמור על הצורה והנוכחות של אלה שלבשו אותו. במקום לזהות אנשים ספציפיים, כהן זאדה מאפשר לבדים המוכרים הללו לעורר חוויות אוניברסליות של משפחה, טיפול ומעבר שקט של הזמן. הקומפוזיציה מרמזת שלעתים קרובות הזיכרון שוכן לא באנדרטאות מפוארות, אלא בחפצים הרגילים המלווים את חיי היומיום.

הרקע העשיר והכהה עוטף את האובייקטים באווירה של השתקפות שקטה. שום דבר לא מסיח את הדעת מהשיחה המתקיימת בין הכיסא, הבגדים והחפצים שמסביב. כמו בכל עבודתו של כהן זאדה, התבוננות קפדנית מאפשרת לחפצים רגילים לחשוף עומק רגשי יוצא דופן מבלי להסתמך על רגשנות.

זיכרונות בסופו של דבר מזכירים לנו שהאנשים שמעצבים את חיינו נשארים נוכחים דרך החפצים שהם נגעו בהם, המסורות שהם מסרו, והאהבה שהם העניקו לאלה שעוקבים אחריהם. זיכרון אינו רק היזכרות בעבר; זוהי ירושה חיה שממשיכה להנחות את ההווה ולעצב את העתיד.