לאורך ההיסטוריה, כלי השיט שירתו את אחת המטרות הבסיסיות ביותר של האנושות: הם מקבלים, משמרים ומציעים. ערכם טמון לא רק במראה החיצוני אלא בנכונותם לשרת. כהן זאדה מציג את הצורות הקרמיות הפשוטות הללו ללא קישוט או סידור תיאטרלי, מה שמאפשר לשימושיות השקטה להפוך לחלק מהיופי שלהן.

הכותרת, כלי שני, מעודדת את הצופים להסתכל מעבר לאובייקט הבולט ביותר. במקום למקד את תשומת הלב רק בקנקן הגדול, הקומפוזיציה הופכת למחקר של יחסים בין צורות. כל כלי תורם אופי משלו תוך השתתפות במכלול הרמוני, ומזכיר לנו שלעתים קרובות משמעות נמצאת לא בעמידה לבד אלא בהתקיים ביחד.

החלל הריק הנדיב המקיף את כלי החרס ממלא תפקיד מהותי בקומפוזיציה. במקום למלא כל פינה, כהן זאדה מאפשר לשקט להפוך לחלק מהציור. המרווח הזה מזמין התבוננות, מעודד את הצופים להעריך הבדלים עדינים של פרופורציה, מרקם ואור שאחרת עלולים להיעלם מעיניהם.

כמו בכל עבודתו של האמן, התבוננות קפדנית עדיפה על סמליות. הקערות, הצלחות והכד נשארים בדיוק מה שהם - חפצים מעוצבים להפליא שנצפו בכנות. הנוכחות השקטה שלהם משקפת את האמונה של כהן זאדה שלעולם החומר יש שלמות משלו, הראויה לתשומת לב לפני פרשנות.

הכלי השני חוגג בסופו של דבר את הפשטות. בעידן שנשבה לעתים קרובות במורכבות ובמחזה, הציור מזכיר לנו שניתן לגלות יופי בחפצים המוכרים ביותר כאשר ניגשים אליהם בסבלנות, בתשומת לב והכרת תודה.