הכותרת מזכירה את אחד הנושאים המתמשכים של התורה: יש לשמר את הזיכרון בכוונה. ההיסטוריה היהודית מתקיימת לא רק באמצעות אנדרטאות או ספרים, אלא באמצעות הורים, סבים, מורים וקהילות המעבירים בנאמנות את הירושה שלהם מדור לדור. הציור הופך את הפקודה הזו לסצנה ביתית אינטימית.

כיסא הנדנדה הריק, מוטיב חוזר ביצירתו של כהן זאדה, מדבר על נוכחות דרך היעדרות. כאן זה הופך ליותר מחפץ ביתי. זה מרמז על הדורות שבאו קודם - הידיים שפעם הרעידו ילדים, הציעו נחמה וטיפחו חיים. אף על פי שהוא לא תפוס, הכיסא נשאר עד שקט להמשכיות המשפחה והמסורת.

במרכז הקומפוזיציה מונח תינוק ישן, מוקף בעדינות בבד לבן עטוי ברכות. הילד מייצג את העתיד: פגיע, מלא הבטחה ומופקד על קבלת הירושה של אלו שבאו לפניו. הבגדים העוטפים מעוררים טיפול, הגנה והחיבוק האוהב שדרכו נוצרים לראשונה זיכרון וזהות.

הרקע מציג נוף נצחי שמרחיב בשקט את הציור מעבר לפנים האינטימי. הזיכרון האישי הופך לחלק ממסע היסטורי גדול יותר. כמו בכל עבודתו של כהן זאדה, התבוננות קפדנית מאפשרת לאובייקטים מוכרים לשאת משמעות עמוקה מבלי לנטוש את נוכחותם החומרית הרגילה.

כתוב לי לדורות הבאים בסופו של דבר מזכיר לנו שכל דור הופך להיות גם שומר וגם מספר סיפורים. הירושה הגדולה ביותר שאנו משאירים אחרינו אינה מצויה ברכוש, אלא באמונה, בערכים ובזיכרונות המופקדים על הבאים אחרינו. במערכת היחסים השקטה בין כיסא ריק לילד ישן, כהן זאדה נותן ביטוי חזותי לאחת מהאחריות המתמשכת ביותר של היהדות: לזכור, ללמד ולהמשיך את הסיפור.