עם זאת, תשומת הלב של הצופה נמשכת בהדרגה למשהו בלתי צפוי: צורה מלבנית חיוורת העולה ליד מרכז הקומפוזיציה. זה נראה מוזר באופן מוזר בתוך הנוף הטבעי. ככל שמנסים להסתכל מעבר לזה, כך הוא מושך את העין ביתר תוקף.

לאט לאט, הצורה המסתורית מתחילה להציע משמעות. האם זה ספר קודש? האם זה בית המקדש? אולי זה גם וגם. במרכזו, נראה שמופיעות אותיות עבריות בקושי ניתן להבחין בהן, המצביעות על האותיות הקדושות של שם ה'. מה שנראה בהתחלה כמעט מקרי הופך למרכז הרוחני של הציור כולו.

תגלית זו היא שנותנת לכולנו רק מבקרים את המשמעות העמוקה יותר שלה. יופיו של עולם הטבע - הפרחים, הציפורים, הים, האדמה והשמים - אולי שובה אותנו, אבל הציור מבקש מאיתנו להביט אל מעבר ליופי הבריאה לעבר בוראו. ה' ברא את העולם המפואר הזה במטרה: שנחפש אותו, נזהה את נוכחותו בתוך הבריאה ונציב אותו במרכז חיינו.

אנחנו עשויים להעריץ וליהנות מהעולם שסביבנו, אבל בסופו של דבר הוא לא שייך לנו. כולנו רק מבקרים בעולם היפה של האשם.