מעובד כטריפטיכון שליו, הציור שטוף בגוונים עדינים של פנינה, כחול-כסף, לבנדר, ורד רך ולבן זוהר. קו אופקי עדין חוצה את הקומפוזיציה, מהדהד את הרקיע המקראי עצמו - גבול שהוא גם גלוי וגם חמקמק. מעל ומתחת לקו זה, צורות נוזליות נסחפות ומתמזגות, מה שמרמז על מים התלויים בין שמים וארץ.

רקל סאנצ'ז מתייחסת לנרטיב הבריאה לא כהמחשה מילולית אלא כמדיטציה על איזון, הבחנה והרמוניה. הפרדת המים הופכת למטאפורה לרבות מהדואליות של החיים: שמים וארץ, גוף ונפש, חומר ורוח, ידועים ולא ידועים. במקום ליצור חלוקה, הרקיע מאפשר לכל ממלכה להגשים את מטרתה תוך שהיא נשארת מחוברת לכלל.

האווירה הרחבה של הציור מעוררת תחושה של שקט לפני שהצורה מופיעה במלואה. מעברים רכים של צבע ואור מרמזים על עולם בתהליך של התהוות. התנועה העדינה על פני הבד מזכירה את המים הקדמוניים עצמם - חסרי גבולות, משקפים ומלאים בפוטנציאל. הצופה מוזמן לחלל מהורהר שבו היצירה נשארת אקט מתמשך ולא אירוע היסטורי רחוק.

פורמט הטריפטיכון מחזק את הנושא הזה. כל פאנל עומד באופן עצמאי ובו זמנית משתתף בחזון מאוחד גדול יותר. המבנה משקף את האיזון בין הפרדה לחיבור העומד בלב הקטע המקראי. חלקים נפרדים מתקיימים יחד בהרמוניה גדולה יותר, כמו שהמים מעל ומתחת נשארים חלק ממציאות אחת שנוצרה.

ברמה העמוקה ביותר, היצירה מדברת על החיפוש האנושי אחר משמעות וסדר. לעתים קרובות אנו חיים בין עולמות - בין ודאות למסתורין, ארץ וגן עדן, הגלוי והבלתי נראה. סאנצ'ז מזכיר לנו שהניגודים לכאורה הללו אינם צריכים להתנגש. באמצעות חוכמת הבריאה, ההפרדה עצמה יכולה להפוך לנתיב לאחדות.