במבט ראשון, נראה שהצורה הגדולה מעל הדמות היא בלון. אולם בהתבוננות מדוקדקת יותר, הוא דומה לבועת הדיבור המוכרת מאיורים קומיים. אזולאי מאמץ את השפה החזותית העכשווית הזו כדי להציע דיאלוג מתמשך ולא מילים מדוברות. הדמות אינה מדברת אל אדם אחר, אלא נכנסת לשיחה פרטית עם האלוהי.

בתוך בועת הדיבור מופיע נוף תוסס מלא בעצים, גבעות וצבע חי. הוא מייצג את עולמו הפנימי של האמן - זיכרונותיו, שאלותיו, חלומותיו ותקוותיו - המוצעים כלפי מעלה בתפילה. המילים עצמן נותרות בלתי נראות, ומאפשרות לכל צופה לדמיין את השיחה מתרחשת. הדממה הופכת לשפת הציור.

היצירה מזכירה את השנים שגדל אזולאי בערד, שם הפך המדבר שמסביב למקום של בדידות והתבוננות. הפתיחות העצומה של הנוף עודדה רגעים של הרהור אישי שממשיכים להשפיע על חזונו האמנותי. במסורת היהודית, המדבר הובן זה מכבר כמקום שבו הסחות הדעת נושרות ונשמת האדם הופכת קשובה יותר לשמיעת קולו של ה'.

הכותרת, לאן, מבטאת את אחת השאלות המתמשכות ביותר בחיים. הוא מדבר לא רק על כיוון פיזי, אלא על החיפוש אחר מטרה, אמונה וזהות רוחנית. אזולאי משאיר בכוונה את התשובה לא פתורה. הציור מצביע על כך שהמסעות החשובים ביותר מתחילים לא בוודאות, אלא בשאלות כנות המובאות בכנות לפני גן עדן.

היכן בסופו של דבר מזכיר לנו שתפילה לא תמיד נמצאת בבית כנסת או בתוך דפי ספר תפילה. לפעמים זה מתחיל בהליכה בודדת מתחת לשמים פתוחים, כאשר הנוף עצמו הופך לחלק מהשיחה בין נפש האדם לבורא.