הקומפוזיציה נשלטת על ידי מעברים אנכיים זוהרים היורדים דרך הבד כמו וילונות של אור. צורות זורמות אלו מעוררות הן את מימיו המתנשאים של הים והן את תחושת הנוכחות האלוהית הגורפת שחווים אלה שהיו עדים לנס. הגבולות בין מים, אור ושמים מתמוססים, ויוצרים אווירה שמרגישה גם ארצית וגם טרנסצנדנטית.

בקצה התחתון של החיבור, דמויות מתאספות במקהלה מאוחדת של שבח והודיה. הצורות שלהם נובעות משכבות צבע אקספרסיביות, ונראות כמעט נבלעות בחוויה הרוחנית הגדולה יותר הסובבת אותן. זהויות אינדיבידואליות הופכות משניות לקול הקולקטיבי של עם החוגג שחרור, אמונה וגאולה.

בסטקר, שעובד בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט המיוחד שלו, הופך מוזיקה לצורה ויזואלית. התנועה המדורגת של הצבע מרמזת על קולות העולים כלפי מעלה בשיר, בעוד וריאציות עדינות בטון ובמרקם יוצרים קצב המהדהד את קצב התפילה והשבח. הקומפוזיציה משדרת גם שקט וגם תנועה, ומשקפת את הרגע שבו הפליאה מפנה מקום להכרת תודה.

שירת הים, עשירה באווירה ובתהודה רוחנית, מדברת על הכוח המתמשך של אמונה וזיכרון. באמצעות צבע זוהר, מחווה אקספרסיבית ותחושה עמוקה של תנועה אנכית, באסטקר מזמין את הצופים לחוות את השיר המקראי לא כאירוע היסטורי רחוק, אלא כביטוי נצחי של הכרת תודה, תקווה והתעוררות רוחנית.