הקומפוזיציה חיה עם קשתות סוחפות, קווים מדורגים ומחוות קצביות שגולשות על פני הבד כמו גלי קול. במקום לתאר את הים בצורה מילולית, באסטקר מעורר את האנרגיה הרגשית של הרגע - ההשתפכות הקולקטיבית של הכרת תודה שבאה בעקבות הגאולה. המשטח כולו נראה מונפש על ידי תנועה, מה שמרמז על קולות שמתחברים יחד בשבח ובפלא.

במרכז הקומפוזיציה, אוסף זוהר של דמויות יוצא מרשת צפופה של סימנים וצבעים אקספרסיביים. הקהילה נראית מאוחדת בתוך חוויה רוחנית משותפת, צורותיהן מתמזגות לנוכחות קולקטיבית. זהויות אינדיבידואליות מתמוססות למקהלה של אמונה, המדגישה את האופי הקהילתי של השיר המקראי ואת האחדות של עם עד לישועה האלוהית.

בסטקר פועל בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט המופשט שלו, משתמש במחווה, מרקם ותנועה מרובדת כדי לתרגם מוזיקה לצורה ויזואלית. הקשתות הסוחפות מזכירות הן את מי הים הנקרעים והן את הקצב העולה של הקולות המונפים לשבח. לאורך החיבור קווים אנרגטיים מצטלבים וחופפים, ויוצרים תחושת קצב המשקפת את המבנה הדינמי של השיר המקראי עצמו.

שירת הים, עשירה באנרגיה ותהודה רוחנית, חוגגת את אחד הרגעים הבולטים של ההיסטוריה היהודית. באמצעות הפשטה אקספרסיבית ותנועה עוצמתית, באסטקר מזמין את הצופים לחוות לא רק את נס הגאולה, אלא גם את השמחה, הכרת התודה והאמונה הקולקטיבית שהפכו את הרגע הזה לשיר נצחי.